מהי תקשורת לא אלימה

מִ קְ רָ ב  לְ קִ רְ בָ ה

ע"פ:

Non Violent Communication by Marshall M. ROSENBERG:


מהות התהליך - להעשיר את חיינו
לקבל מהאחר את מה שאנחנו רוצים, מהלב
לתת לאחר מתוך בחירה, מהלב
ליצור דיאלוג אמפתי ושיתוף פעולה
להשיג את מה שנחוץ לנו ביחד עם האחר ולא על חשבונו,
אפילו במצבים של ויכוח, מחלוקת, סכסוך, מאבק


התהליך "מִקְרָב לְקִירְבָה" מסייע לנו ליצור שיתופי פעולה ומערכות יחסים מספקות ונעימות עם הסובבים אותנו.  ליהנות מהנתינה לאחרים ולקבל מהם את מה שנחוץ לנו, בלי לשלם על כך מחיר שאיננו מעוניינים לשלם.
זהו תהליך שמסייע לנו להבחין, להביע ולהקשיב באופן שמעודד את הזולת לרצות לשתף איתנו פעולה ומקל עלינו למנוע סכסוכים ולפתור בעיות בין אישיות כאשר הן מתעוררות.

התנהגות שמרחיקה אותנו זה מזה
לעיתים אנו פוגשים בסוגי התנהגויות אשר יוצרים בנו התנגדות, רתיעה, ניכור, רצון להתרחק, והדברים עלולים להתפתח אפילו לנטירת טינה ועוינות:
א. כאשר אדם מתייחס אלינו בשיפוטיות, משווה אותנו לאחרים, מתייחס אלינו בהכללות או בסטריאוטיפים, מאשים אותנו וכד'.
ב. כאשר אדם נוקט נגדנו בענישה או בתגמול, לאור השיפוט שהוא מפעיל בקשר אלינו.
ג. כאשר אדם אינו לוקח על עצמו אחריות אישית למה שמתרחש, ומתייחס למצב באמירות כגון: "אין לי ברירה", "אני חייב", "מה יכולתי לעשות"

כאשר אנשים נוהגים כלפינו באופנים האלה, נוצר הרושם שלכאורה יש להם מעין עליונות עלינו וזכות לשפוט ולהחליט בשבילינו ולגבינו, מבלי שהם מכירים באחריות שלהם ובחלק שלהם במצב.


התנהגות שמקרבת אותנו זה אל זה
לעומת זאת, ישנה התנהגות אשר מעודדת קירבה בין בני אדם. כאשר אדם מכיר ולוקח אחריות אישית מלאה להבחנות בין ארבעת האלמנטים הבאים, בכל מצב שבו הוא מעורב:

א. תיאור עובדתי, הבעת התבוננות ניטרלית, בנפרד מהערכות ושיפוטים:
כאשר האדם מבחין ומתאר באופן ניטרלי את העובדות הנוגעות בדבר, בנפרד מכל הערכה, שיפוט או דעה שיש לו עליהן.
ככל שנשכיל לא לערב תיאור עובדתי של מה שקרה עם משהו שיכול להישמע כביקורת, כהאשמה או כטענות – כך נסייע לאחר לתת לנו מתוך רצון טוב ובשמחה את מה שאנו זקוקים לו.
אין פירוש הדבר שאנו נמנעים מלהעריך את מעשיו של האחר. אנו רק שומרים על הפרדה ברורה בין ההתבוננות שלנו (התיאור העובדתי) - לבין ההערכה שלנו אותה.

מצבים שבהם אנו מבלבלים בין תיאור עובדתי להערכה:

  1. כאשר איננו מודעים לכך שזו הערכה: "אתה נדיב מדי".
  2. כאשר אנו משתמשים בפועל שמשתמעת ממנו הערכה: "הוא מתבטל".
  3. כאשר אנו מסיקים מסקנה ביחס לאחר (מחשבותיו, רצונותיו, רגשותיו, כוונותיו)

כאילו זו האפשרות היחידה הקיימת: "היא מסרבת להקשיב".

  1. כאשר אנו מבלבלים בין תחזית למציאות: "אם לא תאכל ירקות - תהיה חולה".
  2. כאשר איננו מדייקים בקשר לאדם או למקום (עושים הכללות): "הבנות גרועות במתמטיקה"
  3. כאשר אנו משתמשים במילים המסמלות יכולת או אי יכולת לפעול, מבלי להצביע על כך שנאמרת הערכה: "ציפי שביט היא לא אומנית בקנה מידה עולמי".
  4. כאשר אנו משתמשים בשמות תואר ובתארים באופן שאינו מציין שנאמרת הערכה:
    "ג'ון טרבולטה הוא גבר יפה".

הערה: המילים "תמיד", "לעולם לא"  ומילים נרדפות להן, יכולות להיות תיאור עובדתי כאשר נעשה בהן שימוש באופן הבא:
"בכל פעם שראיתי את יעקב מטלפן, הוא דיבר 30 דקות"
או: "אינני יכולה להיזכר שאי פעם כתבת לי".

עם זאת, לעיתים קרובות נעשה בהן שימוש לצורך הגזמה כדי להדגיש נקודה: "אתה תמיד עסוק".
המילים "לעיתים קרובות",  "לעיתים נדירות"  ומילים נרדפות להן עלולות ליצור בלבול וערפול בין תיאור עובדתי להערכה.


להלן כמה דוגמאות להפרדה בין הבחנה להערכה:
"לעיתים רחוקות את עושה מה שאני רוצה"
לעומת: "בשלוש הפעמים האחרונות שיזמתי פעילות כל שהיא אמרת שאת לא רוצה".

או:  "הוא בא יותר מדי"
לעומת: "הוא בא יותר פעמים ממה שהייתי רוצה".


ב. רגשות - ביטוי מילולי בהיר ומדויק של רגשות:
כאשר האדם מכיר ברגשות שמתעוררים בו בזמן שהעובדה המסוימת מתרחשת, ומכיר בכך
שהרגשות האלה אינם נגרמים בגלל האירועים שהתרחשו, אלא בעת שהם התרחשו.
אנו משתדלים להבהיר לאחרים מה מתרחש בתוכנו, מה אנו מרגישים, בלי לבקר אותם תוך כדי כך.
לצורך זה עלינו לפתח את אוצר המילים שיאפשרו לאנשים לדעת איך אנו מרגישים.

אנו משתדלים להשתמש במילים מדויקות ככל האפשר ונמנעים ממילים מעורפלות. לדוגמה:
"טוב" יכול היות: מאושר, שמח, מרוצה, חש הקלה וכד'. ככל שנדייק כך נוכל למנוע אי הבנות.

אנו גם מבחינים בין רגשות לבין מחשבות. לעיתים אנשים אומרים: "אני מרגיש" אולם לא מבטאים רגש. לדוגמה: "אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי" - זה איננו רגש כי אם מחשבה או השערה על מה שאני חושבת שאתה מרגיש...

כוונת התהליך איננה להימנע מלהביע מחשבות, אלא להבטיח שהמחשבות שלנו אינן  מנוכרות מהרגשות ומהצרכים שלנו, ושאנו מודעים להבדל ביניהם.
הרגשות שלנו מספקים מידע על מצבו של אושרנו, ה- well-being שלנו: הרגשת השמחה, הנינוחות והנועם שבחוויית הרווחה הגופנית, הרגשית והנפשית שלנו.   מידע זה חיוני לנו לבניית אמון ובטחון לגדול.

המטרה שלנו היא להעריך מה האחרים עושים, בדרך שתקל עליהם לתת לנו את מבוקשנו ולפעול לכך מתוך ליבם.

סוגי רגשות:
א. יש רגשות שמספרים לנו אם מה שקורה לנו באופן פיסי הוא מה שאנו רוצים שיקרה. הם מספרים לנו אם אנו מרגישים רעבים, עייפים, מצוננים, צמאים וכו'.
ב. יש רגשות שמספרים לנו אם אנו מעורבים באופן שכלי במה שקורה כפי שהיינו רוצים להיות: מעוניינים, מבולבלים, מסוקרנים, משועממים וכו'.
ג. יש רגשות שמספרים לנו אם האנשים מתנהגים כפי שהיינו רוצים שיתנהגו:  ואז אנו מאושרים, שמחים, מתוסכלים, מאוכזבים.
ד. יש רגשות שמספרים לנו שאנחנו שופטים את האחרים ואת עצמנו: כועסים, אשמים.


ג. צרכים -ביטוי מילולי בהיר ומדויק של צרכינו:
כאשר האדם מכיר בצרכים שלו, אשר התמלאו או לא התמלאו כשהעובדה שתוארה התרחשה, ואשר הם אלה שעוררו את הרגשות שלו.
אנו מאמינים, שהסיבה למה שאנו מרגישים איננה מה שהאחר עשה או לא עשה.
הסיבה לרגשותינו היא הצרכים שלנו אשר התמלאו או לא התמלאו. הצרכים הם שיוצרים את רגשותינו. כאשר הצרכים שלנו מתמלאים – אנו מרגישים נינוחים, רגועים, שמחים,
מסופקים וכד'. כאשר הצרכים שלנו לא מתמלאים – אנו מרגישים עצב, כאב, אכזבה, צער, חוסר אונים, אי ודאות וכד'.
לכן חשוב ביותר שנהיה מודעים ונבטא בצורה ברורה, מדויקת ומלאה מהם הצרכים שלנו שמתמלאים ומהם הצרכים שלא מתמלאים בכל מצב נתון. הדבר דורש מאיתנו מודעות למה שמתרחש בתוכנו.

איננו מייחסים את האחריות לרגשותינו למעשיו של האחר ולכן איננו מאשימים אותו.
אופן הביטוי הבא: "אני מרגיש כי אני  צריך, רוצה, מעדיף, זקוק ל-" הוא האופן שבו אנו מביעים את המודעות שלנו לכך שרגשותינו הם תולדה של צרכינו ואנו לוקחים אחריות מלאה על רגשותינו וצרכינו.


ד.  בקשות - ביטוי מילולי בהיר ומדויק של בקשות:
כאשר האדם מוכן להביע את הבקשות וההצעות שלו, לאור המצב שנוצר, מנוסחות כהזמנה לדיאלוג, לבירור, לבחינה משותפת ולפתרונות יצירתיים בשיתוף פעולה. בדרך כלל ינוסחו בקשות אלה  בלשון חיובית ככל האפשר (מה כן הייתי רוצה ולא מה לא הייתי רוצה) ובשפת עשייה, כאן ועכשיו.
אדם המביע בקשות, להבדיל מדרישות, יהיה מוכן להקשיב גם לתיאור העובדתי שמציג בן שיחו, יקשיב באמפתיה לרגשותיו ולצרכיו וישתתף ברצון בתהליך של חיפוש הדדי לעבר פתרונות שיהיו מתאימים לשני הצדדים.

הבנה וכבוד לצרכים ולרגשות של האחר אין פירושה בהכרח הסכמה איתו, כניעה לו או ויתור. התהליך  מִקְרָב לְקִרְבָה מאפשר לנו לעמוד על שלנו ולפעול להשגת מטרותינו ביחד עם האחר ולא נגד האחר. הוא מאפשר לנו ליצור עם האחר דיאלוג יצירתי, מתחשב, חופשי ומעורר רצון טוב, שבו נחקור ביחד דרכים חדשות להיענות לצרכים, הן שלנו והן של האחר.

דיאלוג כזה מאפשר לנו לגלות שיש יותר מדרך אחת – הדרך שלנו – למלא את הצרכים שלנו, ואפשר לעשות זאת ביחד, בהסכמה, ברצון ובאווירה טובה.

הדיאלוג שנוצר מורכב הן מהתבטאות והן מהקשבה, כך שכל אחד מהמעורבים בו לוקח אחריות גם על האופן שבו הוא מתבטא וגם על האופן שבו הוא מקשיב. גם אם יפנו אלינו בטענות, בדרישות או בשיפוטיות, אנו נשתדל להתמקד ברגשות ובצרכים של הפונה אלינו, ולא בהערכה שיפוטית על התנהגותו. כאשר נשיב לאותו אדם - נתבטא מתוך מודעות אמפתית לרגשותיו ולצרכיו ונחפש את הדרך להתייחס אליהם בכבוד וברצינות, תוך בחינה הדדית גם של הרגשות והצרכים שלנו.

יש להדגיש כי הצלחת הדיאלוג המקרב והאמפתי תלויה בעיקר בכך שלפחות אחד המשתתפים בו יהיה נכון ליזום סוג כזה של הקשבה לזולת וינסה ל"תרגם" את דבריו, במיוחד את דבריו השיפוטיים, המכלילים, המאשימים והשמים תוויות - להתבוננות ניטרלית, רגשות, צרכים ובקשות, תוך שהוא מזמין את הזולת לעזור לו לוודא שהוא מבין אותם בצורה מלאה ומדויקת.

היכולת להצליח בזאת טמונה במידה שבה המקשיב פנוי רגשית להסב את כל תשומת ליבו לתרגום ממין זה, ולהפריד הפרדה מוחלטת בין מה שיש לו עצמו לומר בנושא (דעותיו, רגשותיו, צרכיו ובקשותיו) לבין הקשב המלא שהוא נותן לזולת ברגע מסוים.

כדי שנוכל לתת אמפתיה כזאת לזולת, קרי: להיות פנויים אליו באופן המתואר כאן, חשוב שאנו עצמנו נקבל האזנה מסוג זה קודם לכן. האזנה מסוג זה יכולה לבוא ממישהו שהיה פנוי אלינו קודם ועזר לנו להביע את רגשותינו וצרכינו ללא שיפוטיות וללא ביקורת. ככל שאנו מקבלים יותר הקשבה אמפתית בחיינו - כך אנו פנויים יותר לתת אותה לאחרים. ככל שאנו יוצרים בחיינו הזדמנויות שבהן מקשיבים לנו באופן כזה - כך אנו מגדילים את הסיכויים שנוכל להעניק סוג כזה של הקשבה ליותר ויותר אנשים שנמצאים מסביבנו.

אנשים המאומנים בתהליך זה יודעים להקשיב גם לעצמם באמפתיה, כלומר: הם מיומנים בבירור עם עצמם, לפני שטיפלו בקונפליקט מסוים שהתעורר, את ההבחנות הבאות:
א. במה הם מבחינים.  מה קרה ואיך להביע את מה שקרה במונחים שאינם כוללים שיפוט או הערכה, אלא רק התבוננות.
ב. איזה רגשות מתעוררים בהם בעקבות מה שקרה (ולא בגלל מה שקרה).
ג. איזה צרכים שלהם, אשר התמלאו או לא התמלאו, יצרו את הרגשות המסוימים שהם מרגישים ברגע זה (ולא איזה התנהגות של האחר).
ד. מה הבקשות שלהם מעצמם ו/או  מהאחרים במצב זה (בשפה חיובית ככל האפשר ובלשון עשייה של כאן ועכשיו).

יכולת זו היא יכולת נרכשת וניתנת לשכלול תמידי ובלתי פוסק ע"י תרגול ואימון.