מילים טובות

יום אחד ביקשה המורה מתלמידיה לכתוב רשימה של כל התלמידים בכיתה ולהשאיר רווח ליד כל שם. לאחר מכן היא ביקשה מכל אחד לחשוב על הדבר היפה ביותר שהוא או היא יכולים לחשוב עליו לגבי כל אחד מתלמידי הכתה ולכתוב את זה ליד שמו או שמה.

כל שארית היום הוקדשה למשימה הזאת. כל תלמיד שסיים הגיש למורה את הדפים שכתב ויצא מן הכתה.

באותו סוף שבוע המורה כתבה את שמו של כל תלמיד על דף נפרד והעתיקה אליו את כל מה שכל תלמידי הכתה כתבו עליו.

בתחילת השבוע שלאחר מכן היא חילקה לכל תלמיד את הדף עם רשימת הדברים שכתבו עליו חבריו. לא עבר זמן רב וכל תלמידי הכיתה חייכו.

"באמת?" היא שמעה לחישה. "אף פעם לא ידעתי שאני בכלל חשוב למישהו!" וגם "לא ידעתי שמישהו חיבב אותי כל כך" – היו רוב ההערות.

איש לא הזכיר שוב את הדפים האלה בכיתה. המורה לא ידעה אם הם שוחחו על זה אחרי הלימודים עם הוריהם, אבל זה לא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו.

התלמידים שמחו כל אחד עם עצמו ועם האחרים. הכתה המשיכה הלאה.

לאחר מספר שנים אחד מבני הכיתה נהרג במלחמת וייטנאם והמורה הגיעה להלוויה שלו.

היא מעולם לא ראתה קודם חייל בארון מתים צבאי. הוא נראה כל כך יפה, כל כך בוגר. הכנסייה הייתה מלאה עד אפס מקום בחבריו.

אחד אחרי השני צעדו מסביב הארון כל אלה שאהבו אותו וחלקו לו כבוד אחרון. המורה הייתה האחרונה בשורה.

בעוד היא עומדת שם והנה אחד החיילים, מנושאי הארון, ניגש אליה.

"האם את היית המורה של מארק למתמטיקה?" הוא שאל. היא הנהנה: "כן". ואז אמר הבחור: "מארק סיפר לי הרבה עליך".

לאחר ההלוויה באו רוב חבריו לכיתה של מארק לסעודה בבית הוריו. אביו ואמו חכו להזדמנות לשוחח עם המורה.

"אנחנו רוצים להראות לך משהו", אמר אביו בעודו מוציא את ארנקו מהכיס. "הם מצאו את זה על מארק בזמן שנהרג. חשבנו שבודאי תזהי את זה".

הוא הוציא מהארנק בזהירות שתי פיסות ניר מהוהות, שאין ספק שקופלו שוב ושוב והודבקו פעמים רבות.

בלי להסתכל ידעה המורה שהדפים היו אלו שהיא רשמה עליהם את כל הדברים הטובים שחבריו של מארק כתבו עליו.

"תודה רבה לך מקרב לב על שעשית את זה", אמרה אמו של מארק. "כפי שאת רואה, מארק שמר על זה מכל משמר והייתה לזה משמעות גדולה עבורו".

כל חבריו לכתה של מארק נקבצו סביב. צ'ארלי חייך בביישנות ואמר: "עדיין יש לי את הרשימה שלי". "זה במגירה העליונה" אמרה אשתו של צ'ארלי. "הוא ביקש ממני לשים את זה באלבום של החתונה".

"גם לי יש את שלי", אמרה מרילין. "זה נמצא ביומן שלי".

ואז ויקי, בת כתה נוספת, פתחה את התיק שלה, הוציאה והראתה את הרשימה המרוטה שלה לכולם. "אני נושאת את זה אתי כל הזמן" אמרה ויקי ובלי להניד עפעף היא המשיכה: "אני חושבת שכולנו שומרים את הרשימות שלנו".

ברגע זה התיישבה המורה סוף סוף ופרצה בבכי. היא בכתה על מארק ועל חבריו שלעולם לא יראו אותו שוב.

פעמים רבות אנו שוכחים שיום יבוא והחיים ייגמרו. ואיננו יודעים מתי יבוא יום זה.

לכן בבקשה, אמרו לאנשים שאתם אוהבים ושאכפת לכם מהם, שהם מיוחדים, יקרים וחשובים לכם. אמרו להם, לפני שיהיה מאוחר...