בקשות

עוד ועוד מאותו הדבר, או שתתכן פריצת דרך?

האם יש משהו חדש שנוכל לומר כש"האחר" משתף אותנו בסבלותיו?
חוויות מהנחיית הסדנה בתקשורת חומלת (תקשורת לא אלימה) לפעילי שלום ישראלים ופלסטינים

תחי המילה "לא!"

"רק לעיתים רחוקות מבין האדם עד כמה הוא מסוכן. בימינו הולך ומתחוור לרבים מאיתנו שאם האדם לא יקשור עצמו למקור כוח רוחני, שיוכל לעמוד מול מקור האנרגיה שהוא מנצל כיום, יוכלו אנשים ספורים להביא את האנושות כולה אל אובדנה הסופי. חייב להימצא קול שיוכל לומר לאדם לא! לא קול קלוש, מרוחק ופנימי דוגמת נקיפות מצפון, כי אם קול שישתווה בעצמתו הרוחנית לכוח ההרס של האדם". אברהם השל, 1955.

הנה לנו תזכורת על הדבר היחיד שיכול לעמוד מול פוטנציאל ההרס שלנו: כוח רוחני. כוח שישווה בעוצמתו לכוח ההרס של האדם. יותר מנקיפות מצפון. קול ברמה, קול רם וצלול.

ד', אשה יקרה, חברה

ד', אשה יקרה, חברה לדרך התרגול הבודהיסטי, כעסה ונעלבה מהכותרת שכתבתי לתוכנית שבה ראיינתי אותה. בסוף שיניתי את הכותרת, מפני שהקשבתי לצורך מסוים שלה וחשבתי שאני יכולה להיענות לו בלי לפגוע בצרכים שלי. ואולי גם עכשיו עדיין לא הבנתי לגמרי מה היא הרגישה ומהם הצרכים שלה. אולי גם עכשיו אני עדיין שבוייה בהבנה מוטעית של מה שבאמת היא חווה ומה שבאמת חשוב לה. אולי רק קצת התקרבתי להבין, ואולי עדיין לא.

דיאלוג. מדברים על דיאלוג עם האחר. מיהו האחר אם לא מי ששונה ממני? שדעותיו שונות, שמצבו שונה... נכון?

חברתי י'

חברתי י' מספרת לי הבוקר: "אני חוזרת מבית אורן, מביקור אצל חברים רבים. כמה קשה ועצוב לי. כמה שחור מכל עבר, שחור בעיניים ושחור בלב"...
הייתה לנו מגה-שריפה בכרמל, אסון כל כך כבד. כאב שלא יתואר למשפחות השכולות, למשפחות שאיבדו את בתיהם ורכושם, לארץ הקטנה שלנו.
האם נהפוך את האירוע הזה להזדמנות?
האם נחליט להשתמש בו לגדילה ולהעצמה? או אולי נמשיך להסתחרר לתוך מערבולת של כל הדברים שלא תומכים בנו באמת?
האם יש לנו בחירה בכלל?
האם נסכים לחפש דרך חדשה, דרך אחרת, שעושה טוב?
יש סימנים מעודדים.

כמה זמן לוקח לְיער להתאושש?

כמה זמן לוקח לְיער להתאושש?
כמה זמן לוקח לְאדם להתאושש?
מתי כבר נראה ירוק בכרמל?
מתי כבר נראה חיוך על פני האבלים?
היו שאמרו שצריך למהר ולטעת עשרות אלפי עצים כבר בט"ו בשבט הקרוב...
והיו – שאמרו: תנו לו ליער את הזמן שלו! האמינו בחוכמתו של היער, בחוכמתו של הטבע.
ומה באשר לבני האדם?
תנו להם את הזמן שלהם. הניחו לצער ולכאב להיות שם. אל תאיצו. היו שם, בנוכחות, באהבה, בסבלנות, באמונה.
תנו לכאב לדבר את עצמו ולצעוק. תנו לכעס, לאימה וליגון את שלהם. היו שם. עם לב אוהב וקשוב.
עד שיצמח הירוק, יבצבץ מתוך השחור.

"מִקְרָב לְקִרְבָה" ע"פ "תקשורת לא אלימה" (תקשורת מקרבת)

רינה (שם בדוי) פנתה אלי לאחר מפגש שהנחיתי וביקשה להתייעץ אתי באופן פרטי. היא סיפרה לי על היחסים הקשים שיש לה עם בתה הצעירה, בת שלושים וארבע. כבר שנים שהן לא מדברות ורינה אובדת עצות. אין לה מושג איך לחדש את הקשר עם בתה. כל ניסיונותיה להתקשר אליה, לכתוב לה, להפעיל את שאר הילדים שלה, להיעזר בחתנה, בבני משפחה רחוקים יותר, בחברים – עלו בתוהו. הבת טורקת את הטלפון, מחזירה את המכתבים וממאנת לשתף את האנשים שפונים אליה במה שעובר עליה. הנכדים של רינה בקושי יודעים שיש להם סבתא אוהבת, וכל יום שעובר מעמיק את הכאב ואת הייאוש.

שלב תוכן