פאנאטי / חגית ליפשיץ

(צילום: יפה כפיר)

האם יש לך להציע פתרון למצב?

האם את מסכימה שיש לנו את הזכות להיות כאן?

האם את לא מסכימה?

האם את מכירה את הסיפור האמיתי של ההיסטוריה של המקום הזה?

האם יש לך מושג כמה קשה לגור כאן?

האם שמעת על הפיגועים האחרונים שהיו לנו כאן?

האם הכרת את האנשים היקרים שאיבדו את חייהם כאן?

האם באת ללמד אותנו שמאלנות בגרוש לעשיית שלום?

הופצצתי בשאלות כאלה ודומות להן ע"י הנשים היהודיות בחברון, כשבאתי אליהן בפעם הראשונה כדי לספר להם על תקשורת לא אלימה (מקרבת). האווירה היתה מתוחה. האם יש לי את כל התשובות לשאלותיהן כדי שאזכה באמונן? תהיתי. אני מזכירה לעצמי להתחבר ללב שלהן. הקשבתי, דיברתי ואז הקשבתי עוד לנשים השונות בקבוצה.

אמרתי: אני מניחה שבשבילכן זה מאד משמעותי לגור כאן, ושזהו אתגר גדול בעיניכן.

או, כן!

ואני גם משערת שהייתן רוצות שאני ואנשים אחרים יבינו ויעריכו את דרך חייכם.

בוודאי!

וגם שאתן עצובות בעקבות מותם של אנשים שאהבתן והערכתן?

כן!

האווירה נרגעה. הנשים שינו את מנח גופן ונרגעו.

שאלתי: האם תהיו מוכנות לספר לי מהם הצרכים שלכם שאינם נענים, כשאתם גרים כאן?

זה מסוכן! הם רוצים להרוג את כולנו! הם רוצים שניעלם, אבל הם לא יזכו לזה! אף פעם!

אז אני מבינה שהצורך שלכם בביטחון לא מתמלא. זה נשמע כאילו שאתם חיים בפחד?

האם את לא היית חיה בפחד?

שקט... הקשבתי. אחרי כמה זמן:

אנחנו חזקות! אלוהים שומר עלינו. אסור לנו לפחד!

אז אני שומעת שיש לכן אמונה שעוזרת לכן להאמין במה שאתן עושות ואיך שאתן חיות?

כן, יש לנו אמונה, כמובן.

ואתן מאמינות שלהיות כאן זו אחת הדרכים לבטא את האמונה הזו?
זו מצווה גדולה להתיישב בכל מקום בארץ המובטחת. זוהי אדמתנו!

אז, אתן גם רוצות שכולם יכירו בזה שאתם שייכים לאדמה הזו ולבתים שלכם?

אמת!

ואתן גם רוצות שהערבים גם הם יכירו בכך?

כן! הם צריכים לדעת את זה! המנהיגים הרוחניים שלהם כבר יודעים את זה ומכירים בכך שאנחנו העם הנבחר ושיש לנו את הזכות המלאה להיות פה!

שקט... אני מקשיבה. לאחר זמן מה:

אם הם רק היו מוכנים להפסיק את האלימות שלהם!

אז, הייתן רוצות שיהיו להם יחסי שלום איתכם?

הם מבינים רק שפה אחת...

אז אתן מרגישות מודאגות ומתוסכלות, כי הייתן רוצות שהם יסכימו לתקשר איתכם בדרכים של שלום במקום באלימות?

בוודאי!

שתיקה, נשארתי בהקשבה. אחרי זמן מה שאלתי: האם תוכלו לספר לי יותר על הצרכים שלכם שאינם נענים?

את יכולה לתאר לעצמך עד כמה זה מדאיג ומסוכן לילדינו לגור כך!

אז אתן גם מודאגות ומתוחות בגלל שאתן רוצות שילדיכם יגורו בסביבה שקטה?

כן! הילדים שלנו גם כך מושפעים באופן קשה מהמתח הזה.

תספרו לי קצת יותר על חייהם...

את בטח שמעת על הוונדליזם והאלימות בבתי הספר ובעיר שלנו. אין להם לאן ללכת ואין להם מה לעשות...

אז הייתן רוצות שלילדים שלכן יהיה עניין במעשים יותר בונים ומועילים? הייתן רוצות שהם יתנהגו אחרת בבית הספר?

כן.

אישה נוספת אמרה: אז מה המסר שלך אלינו? למה הגעת אלינו? מה את יכולה להביא למצב הזה?

אמרתי: טוב, תהיתי האם תהיו מעוניינות לדעת יותר על תקשורת לא אלימה (מקרבת)....

את חושבת שאנחנו אלימים?

ובכן, נראה שאתם סובלים מאלימות...

אז את מתכוונת שאנחנו צריכים לשנות משהו בהתנהגות שלנו, כי משהו לא בסדר בדרך שלנו, לדעתך?

הרצון שלי הוא לחלוק איתכם דרך שמעוררת בי השראה ותרמה רבות לחיי ולאנשים רבים בחיי. אולי תסכימו להכיר את זה, להתנסות בזה ולראות אם זה רלוונטי לחייכן איכשהו?

או קיי, דברי.

דיברתי על הצרכים האנושיים שלנו ועל איך אפשר להתמקד בהבנה, בביטוי, בהקשבה ובמילוי הצרכים האלה - בהרמוניה עם אחרים. דיברתי על הרגשות האנושיים לעומת האשמות ושיפוטים וגם על בקשות לעומת דרישות...

למרות שנראה היה שהן מתעניינות וננגעות, לא הייתי בטוחה שזה בכלל רלוונטי לחייהן הפוליטיים והקהילתיים. מאוחר באותו לילה חזרתי הביתה עייפה. שעתיים אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מאחת הנשים מהקבוצה. היא התנצלה על שהתקשרה בשעה מאוחרת כל כך, ואמרה שדחוף לה לחלוק איתי חוויה שעברה. הקשבתי:

תקשיבי, היא אמרה, אני ידועה בקהילה שלנו כאחת מהאנשים הקיצוניים ביותר שיש. רשויות הביטחון הישראליות "סימנו" אותי, אני ידועה אצלם כאדם פאנאטי ומסוכן. אין לי ספק שאני סוג של מודל להרבה אנשים מהקהילה שלי! אני מוכרחה להגיד לך שעכשיו, אחרי שעזבת את המפגש שהיה לנו, החלטתי ללמוד תקשורת לא אלימה! את בטח תשאלי מה פתאום.

אז לשמוע אותך הערב גרם לי לחשוב: ניסיתי הכל. כל דרך שקשורה לכוח ולהיות הכי חזקה שאני יכולה. תאמיני לי, אני עדיין חזקה ולעולם אהיה חזקה. יחד עם זאת, הבנתי הערב, שלא כל הצרכים האמיתיים שלי נענים, שהחוויה האנושית הכללית שלי היא לא מה שהייתי מקווה שהיא תהיה.
החלטתי לתת לזה הזדמנות וללמוד מה זה בכלל תקשורת לא אלימה (מקרבת). בבקשה תבואי ותלמדי אותנו.

אמרתי לה כמה התרגשתי לשמוע את דבריה והבטחתי לבוא.

ואז היא שאלה:
את חושבת שאפשר יהיה ליישם את התהליך גם אצל שכנינו הערבים? את מאמינה שגם הם ירצו ללמוד וליישם את זה?

שאלתי אותה בחזרה: האם אתם תסכימו לבדוק את זה? לברר?...