על חשבון נפש, חרטה וסליחה

על חשבון נפש, חרטה וסליחה

רגע לפני יום הכיפורים, כאשר מה שבין האדם לחברו מזמין אותנו לתשומת לב מיוחדת,  אני מוצאת את עצמי משתוקקת לשתף אתכם בכמה תובנות על חשבון נפש, חרטה וסליחה, כפי שהם באים לביטוי ב  NVC.

קרה לכם שבאתם לבקש סליחה ממישהו, בלב שלם ומלא רצון טוב, הבעתם את עצמכם בכנות, בכוונה מלאה ובגילוי לב, ציפיתם מהאחר למחווה של סליחה ופיוס, וקיבלתם כתף קרה?

קרה לכם שהתוודיתם על מעשיכם וביקשתם סליחה, אבל האדם האחר רק כעס עליכם יותר?

קרה לכם שהאדם האחר, במקום להתרכך ולהירגע – התקשח, התקומם והתרחק?

האם קרה לכם שמישהו בא לבקש מכם סליחה וסלידתכם ממנו רק גברה?

ומה בקשר לשיפוטיות? איך אפשר לבקש סליחה בלי שיפוטיות? בלי להרגיש אשמה? בלי לחשוב שהשני היה הקורבן של מעשינו ובלי להאמין שעשינו משהו רע?

איך אפשר לסלוח למישהו בלי שיפוטיות? בלי לשפוט אותו ו/או את עצמי לפני או אחרי שהתבקשנו לסלוח?

האם בכלל תתכן סליחה, ללא שיפוטיות?

ומה יהיה המעשה שאחריו אוכל לומר לעצמי: "עשיתי את המקסימום" ועכשיו ההמשך איננו עוד בידי?

ב NVC  אנחנו מחפשים דרך לטפל בנושאים האלה ללא המושגים של "נכון" או "לא נכון", "טוב" או "רע", "צודק" או "לא צודק". אנחנו מחפשים דרך לבטא את עצמנו ולהתחבר אל הזולת בדרך שאיננה שיפוטית, כלומר להביע בצורה ברורה, מדויקת ומלאה את מה שעשינו או אמרנו, ואשר הולך או לא הולך בהרמוניה עם הצרכים שלנו ושל האחרים, בצירוף הרגשות שנלווים לכך: שמחה, גאווה, סיפוק, אושר – כאשר מה שאמרנו או עשינו נמצא בהרמוניה עם הערכים והצרכים שלנו ושל האחרים, ורגשות של כאב, תסכול, צער, עצב – כאשר מה שאמרנו או עשינו אינו בהרמוניה עם הערכים והצרכים שלנו ושל האחרים.

לעתים אנחנו שמים לב, במבט לאחור, שמשהו שעשינו או אמרנו לא היה בהרמוניה עם הערכים שלנו ולכן אנו חשים חרטה. חרטה אין פירושה שעשיתי מעשה רע, או טעות! פירושו שהיום, במבט לאחור, אני שמה לב למשהו שלא שמתי לב אליו קודם. פירושו שהיום, במבט לאחור, אני מגלה משהו חדש שלא היה נהיר לי קודם, ובראייה זו, בחוכמה שבדיעבד, אני מבינה שאילו הייתי שמה לב לכך קודם – לא הייתי רוצה לעשות את אותו המעשה. במצב שכזה ארצה לומר שהלוואי שידעתי אז, הלוואי שראיתי אז, את מה שאני יודע עכשיו, את מה שאני רואה עכשיו, כי אילו הייתי רואה ומבין את זה אז, בוודאי שלא הייתי רוצה לעשות את זה כמו שעשיתי.

חרטה היא רגש שאנו מרגישים כאשר חלק מאתנו פונה לאחור, מסתכל על מה שעשינו או אמרנו בעבר ולומד את מה שקרה, ובן בזמן חלק אחר מאתנו פונה לעתיד ומשתוקק ליישם את הלמידה שלנו למען עתיד טוב יותר. החרטה קשורה ביכולת שלנו להסתכל על עצמנו באמפתיה ובחמלה, להכיר במה שאיננו אוהבים שעשינו בעבר, ולהכיר גם ביכולת שלנו ללמוד ולגדול מתוך הפקת הלמידה על העבר.

הבעת חרטה ובקשת סליחה ממישהו היא הזמנה למחול. היא איננה מיועדת לכך שאסיר מעלי את עולה של האשמה, אניח אותה בחיקו של האחר ואקבל ממנו מחילה... הבעת חרטה ובקשת סליחה ממישהו היא הדרך שלנו ליצור מחדש את החיבור לאותו אדם, חיבור שנפגע כאשר עשינו או אמרנו משהו שאותו אדם לא ראה אז איך זה היה בהרמוניה עם הצרכים שלו.

לכן הבעת החרטה ובקשת הסליחה איננה קשורה כלל לשיפוט כל שהוא ואיננה מביעה מה היה לא בסדר. לכן היא איננה יוצרת חלוקה בין "מי שהיה בסדר" למי שלא... היא איננה מעניקה לאיש מאתנו עליונות כלשהיא על פני האחר, אלא מחזקת את היכולת שלנו לחזור לחיבור מחדש בינינו, כאנשים שווים זה לזה, שרוצים ושיכולים להתחבר זה לזה בכל מצב, מאתגר ככל שיהיה.

הבעת חרטה ובקשת סליחה מאדם אחר היא הדרך שלנו להביע בפני אותו אדם כמה דברים:

א.      ששמתי לבלכך שהצרכים שלך לא נענו, ששמתי לב לכך שאתה סובל כתוצאה מכך, שכאשר אמרתי או עשיתי משהו מסוים (לא בגלל!) – לא חווית ולא ראית איך התמלאו הצרכים שלך באותו זמן.

ב.      שאכפת לימהיחסים אתך ושהייתי רוצה לשקם אותם, ע"י חיבור מחדש אליך, כמיטב יכולתי. שאתה יקר לי ושהיחסים אתך יקרים לי, כי הם ממלאים את הצרכים שלי לחיבור, לקשר, לקרבה, להבנה לאינטימיות וכד'.

ג.       שהמעשה הראשון שליבכיוון החיבור מחדש אתך הוא להזמין אותך לספר לי על הכאב שלך (ייתכן שקודם אציע לך ניחוש אמפתי כלשהו עם ההשערות שלי על הרגשות והצרכים שלך שקשורים באירוע, ואוודא אתך שאכם קלעתי והבנתי בצורה מדויקת ומלאה. אם לא – אזמין אותך לעזור לי לדייק).

ד.      שהמעשה האחרון שלי יהיה לספר לך למה (הסבר, צידוק) עשיתי את מה שעשיתי. במקום זה אני אספר לך מה הניע אותי, כלומר: מה היו הרגשות והצרכים שלי שניסיתי למלא כאשר עשיתי את מה שעשיתי, אבל רק אחרי שאקשיב לך עד הסוף, אשמע ואשקף בחזרה את כל הרגשות והצרכים שלך, שלא נענו (ואולי כמה שנענו) ואשאל אותך מפורשות: האם עכשיו אתה קשוב לשמוע אותי? רק כשאקבל תשובה מפורשת "כן" – רק אז אדבר על עצמי, וגם אז אבדוק בכל רגע אם אתה ממשיך להיות קשוב אלי, או שאולי משהו חדש התעורר בך שמונע ממך להמשיך להקשיב לי כרגע... במקרה כזה אחזור להקשבה לך!

עקרונות NVC  מזמינים אותנו לדיאלוג: עם עצמי ועם עם האחר. כדי לבוא פתוח להקשבה לאחר, במיוחד במצבים מורכבים, חשוב שאבוא מוכן לכך שהרגשות שלי והצרכים שלי אולי יחכו "בצד" עד שהאדם האחר יהיה פנוי להקשיב להם. חשוב שאהיה בכל רגע ורגע קשוב וערני ליצירת החיבור בינינו ע"י דיאלוג. ע"י עצירה בכל עת מחדש ובדיקה: האם אתה אתי? האם אני מוזמן כרגע להציע שוב (ושוב ושוב) ניחושי אמפתיה לך, עד שתשוב ותתפנה להקשיב לי?

אולי זוהי מהות "התשובה" – לשוב (שוב ושוב) לחיבור, עם עצמי ואתך. לשוב לבדיקה כנה ומלאה ביני לביני על מהם הרגשות והצרכים שלי כרגע, וביני לבינך, על מהם הרגשות והצרכים שלך כרגע?

ואולי אני לא באמת פנוי כרגע להקשיב, כי אולי אני זקוק שוב להקשבה אמפתית לעצמי, ואוכל לחזור אליך (שוב) רק אחר כך?

אז האם אתם מוכנים לתהליך כזה של חיבור והבעה של מה שבאמת חי בכם, כאשר אתם באים להביע חרטה ו"לבקש סליחה"? האם תרצו להיענות לאתגר המורכב הזה?

אם כן – קודם כל, הכינו את ההתבוננות וההקשבה העמוקה פנימה, ביני לביני: מהם הצרכים שלי שלא נענו במקרה שקרה?

ואז: מהם הרגשות שאני מרגיש עכשיו בקשר לזה? (שימו לב להבדל בין "אשמה" שקשורה ישירות למחשבה שיפוטית שלא הייתי בסדר, לבין חרטה – אותו רגש שקשור בצער ובכאב, ובכמיהה לתיקון ע"י חיבור מחדש לאחר ולערכים העמוקים שלי).

ואז: מה יכולים להיות אולי הרגשות והצרכים של האדם האחר שאליו אני מקווה לפנות ואתו אני מקווה להתחבר מחדש?

כל זה עדיין ביני לביני (!)

ואז, ורק אז: הזמנה למחול דיאלוגי: ריקוד גמיש ומשתנה של הזמנה קשובה לרקוד עם האחר: מה הצרכים שלך ומה המניעים שלי בהזמנה הזאת.

וזכרו נא: לא כל הזמנה שלי תתקבל תמיד בתגובה "כן, ברצון". לעתים אקבל "לא" מסוגים שונים. האתגר ממשיך משם: איך לשמוע את ה"כן" מאחורי ה"לא". איך להמשיך ולשמוע רגשות וצרכים.

ואם מישהו בא "לבקש מכם סליחה"– האם תרצו להעמיק את החיבור ואת הדיאלוג? האם תרצו לשוב אל עצמכם תחילה, לזהות בתוככם את הרגשות ואת הצרכים שלכם, שלא נענו, כאשר אותו אדם אמר או עשה משהו, ולא ראיתם איך הצרכים שלכם יכולים להיענות?

האם תרצו לשוב אל המחשבות השיפוטיות שלכם, ש"יודעות" מה נכון ומה לא נכון, להכיר בהן אחת לאחת, ולתרגם אותן לחיבור פנימי: אל העצב, הפחד, הבהלה, הצער, הכאב, הייאוש – שתקפו אתכם כאשר אותו אדם עשה או אמר מה שאמר, ובאותו זמן לא ראיתם שום דרך איך להמשיך למלא את צרכיכם? האם תרצו להתחבר אל תחושת החמימות, הנחמה והרוגע שטמונה ביכולת התרגום הזה? או שתרצו להישאר צמודים למחשבותיכם "הנכונות"?

זכרו נא, שהחמימות, הנחמה והרוגע יכולים לבוא לכם רק מתוך עצמכם, ובשום אופן לא ממעשיו של האדם האחר. ככל שתקדימו לשחרר את עצמכם מהתלות בהתנהגותו של האחר – כך תמלאו כמה צרכים בעת ובעונה אחת: שחרור, חופש, עצמאות, עצמה פנימית, שקט ורגיעה, ביטוי עצמי, הגשמה עצמית ועוד. ככל שתשתחררו מהמחשבה ש"בגללו אני סובל", כך תשחררו את חייכם להגשמה וביטוי מלא של הפוטנציאל שלכם.

זכרו נא את ההבדל בין תהליך "ההתאבלות" על מה שהיה וכאב, לבין "האשמה" בבחינת "לזכור ולא לשכוח" את אשמתו של האחר. זכרו נא את היכולת האנושית שלנו לִבְכות  וּלְבַכות את כאבי העבר, ואת היכולת האנושית לא פחות – ללמוד איך לקום מהנפילה הכואבת, כשלבנו, מוחנו ומעשינו הועשרו מהתבונה ומהלמידה שרכשנו בכל נפילה שכזאת.

זכרו נא את הבחירה שיש לנו תמיד: איפה לשים את האנרגיות שלנו, מה להדגיש, איך להמשיך, איך לגדול.

זכרו נא את הפוטנציאל המופלא שמתגלה בפנינו בכל מגע אנושי, משמח וכואב כאחת, ואת המתנה שמסתתרת מאחורי כל מגע אנושי כזה: מתנת הלמידה, החיבור הגדילה וההגשמה העצמית שלנו.

 

אשמח לתגובותיכם,

מאחלת לכם תשובה עמוקה ומתמשכת, תשובה שלמה לחיים שלמים,

חגית