טיפש-עשרה / חגית ליפשיץ

צילום: יפה כפיר

(צילום: יפה כפיר)

"את לא מקשיבה. אין לי עם מי לדבר. אמרתי לך לפני שנייה לעזוב אותי בשקט. למה את לא מבינה את מה שאני צריך? אני צריך להגיד לך את זה שוב ושוב? את אמא שלי, או מה? אין לך טאקט?!"

ייתכן שזה נשמע לכם מוכר, אם במקרה גידלתם מתבגר בבית... ואולי אתם "ג'יראפה"* מיומנת כל כך, שאמירות מהסוג הזה כבר לא נשמעות בביתכם... ובכן, עשר שנים של תרגול "תקשורת לא אלימה" (תקשורת מקרבת), ואני עדיין צריכה להזכיר לעצמי מזמן לזמן: "להקשיב לצרכים ולרגשות"...

אם לא הבנתם עד כה אגיד לכם: זהו בני. א., בן 17, מוצאי שבת ליד שולחן הארוחה המשפחתית. זו היתה תגובתו כששאלתי אותו "האם תרצה עכשיו קינוח?"

אחרי מספר הערות הדדיות מצד שנינו בסגנון "זאבי"** (אני אמרתי: "אתה אומר דברים שלא מקובלים עלי, למשל שאתה לא רוצה שום קשר איתי, אבל אני כן!" והוא: "את צריכה לדעת שכשאני אומר תעזבי אותי בשקט זה קשור לנושא מסוים וזה לא מילולית!"...), הוא קם ועזב את השולחן כשהוא מטיח את כיסאו חזרה למקום.

אני מרגישה מתוסכלת, מובכת וכואבת. אני יוצאת החוצה לשאוף אויר ולהרהר. אני אומרת לעצמי: "תקשיבי לרגשותייך ולצרכייך עכשיו. תדאגי לעצמך לפני שאת מדברת אתו שוב. זכרי את 'ריקוד החיים'. קודם כל הישארי מחוברת לעצמך, ורק אז תדעי מה הצעד הבא ואיך לחזור לחמלה ולשמחה ולהבנה ההדדית. תסמכי על התהליך..."

אני חוזרת הביתה רבע שעה לאחר מכן. בני יצא עם חברים. אנו נפגשים שוב במטבח בבוקר למחרת.

"אפשר להגיד לך משהו בקשר לאתמול?" שאלתי, והוספתי: "יש משהו שהבנתי שאני רוצה לשתף אותך בו..."

"או קיי"

"דבר ראשון, רציתי להגיד לך מה הבנתי מדבריך אתמול, בסדר? ואז תגיד לי בבקשה אם פספסתי משהו או לא הבנתי משהו, מסכים?"

"הגיע הזמן!"

"או קיי, אני מבינה שכשאתה אומר לי להניח לך, אתה רוצה שאשים לב ואהיה רגישה לסיטואציה הכללית ואבין שאתה זקוק למרחב, ואשים לב לדרך שבה אתה רוצה שאהיה בקשר איתך. זה נכון?"

"כן, סוף סוף את קולטת את זה"

"ואתה רוצה שאני אכבד את הצורך שלך במרחב ובשקט?"

"כן"

"או קיי, האם אתה רוצה שאבין את צרכיך אפילו בזמנים שאתה לא אומר לי אותם מפורשות? אתה רוצה שאתאמץ להבין אותם בעצמי?"

"בדיוק!"

"וגם, היית רוצה שאני אזכור ואדע את הצורך שלך לקשר איתי, אפילו ברגעי כעס, ושאחפש דרכים קונקרטיות לשמור על הקשר הזה איתך גם ברגעים כאלה?

"כן אימא"

"היית רוצה שאבין עוד משהו?"

"לא, זה הכל"

"אז אני יכולה להגיד את הצרכים שלי עכשיו? האם אתה מוכן להקשיב להם?"

"כן, בטח!"

"אני שמחה. הדבר הראשון שאני רוצה לחלוק איתך הוא הצורך שלי לקשר איתך. הייתי רוצה שתהיה לנו רמה מסוימת של קשר ותקשורת, שתהיה נוחה לשנינו, כי אני רוצה לכבד גם את הצורך שלך בפרטיות..."

"כן, אבל את יודעת, כל פעם שאנחנו רבים את חושבת שאני לא רוצה קשר איתך, ואת הופכת נודניקית! זה לא נכון"

"אני פוחדת, כי אני צריכה להישאר איתך בקשר"

"את בפאניקה!"

"נכון, ואתה רוצה שארגיש בטוחה שאתה עדיין תהיה זקוק לקשר ולתקשורת איתי אפילו בזמן מריבה?"

"במיוחד אז!!! בבקשה תזכרי שיכול להיות גם מצב שאני ארצה לתקשר איתך ואת, מסיבה כלשהי, לא תהיי זמינה עבורי באותו רגע..."

"אז אתה רוצה ששנינו נכבד את הזמן והמרחב האחד של השני ואת העיסוקים האחרים שלנו?"

"כן, בוודאי!"

"וואו, אני אוהבת את זה! כעת אני רוצה לבקש בקשה אם אפשר..."

"קדימה..."

"האם תהיה מוכן להגיד לי בכל פעם שתרצה לדבר איתי, אפילו אם נדמה לך שאני עסוקה בדבר אחר?"

"או קיי"

"אתה מבין שיתכן שלעיתים אעדיף לדבר איתך בזמן אחר ולעיתים אתפנה אליך...?

"בטח. זה בסדר מבחינתי"

"אני שוב שמחה, חמודי. עשינו עסק, כן?"

"או, כן! אימא, את יכולה לעזור לי כאן עם התשבץ...?


* "ג'ירפה" – סמל השגור ב"תקשורת לא אלימה" (תקשורת מקרבת) שבא לייצג אותנו כאשר אנחנו מצליחים להתמקד ולבטא רגשות וצרכים, מפרידים בין שיפוטים והאשמות לבין התבוננות עובדתית, ומפרידים בין דרישות לבקשות.

** "זאב" או "תן" – סמל השגור ב"תקשורת לא אלימה" (תקשורת מקרבת), שבא לייצג אותנו כאשר אנחנו מאמינים שהשיפוטים שלנו הם האמת, וכאשר אנחנו מבלבלים בין מחשבות ודעות לבין רגשות וצרכים, ולכן דורשים ומאמינים שאנחנו צודקים בדרישותינו.